<h1>רבינו ירוחם נ"ד ח"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כדאיתא במועד קטן בחגיגה (י"ח ע"א). ויש מי שכתב שאסור בעשיית מלאכה מדאוריתא. ור"ת כתב שאינו אסור אלא מדרבנן והרבה ראיות על זה, ומכל מקום מלאכת האבד מותר לעשות ביום טוב כאשר אכתוב. משקין שדה בית השלחין בחולו של מועד, כלומר שדה שצריך להשקותה ולא די לה מטר מן השמים ומשום פסידא התירו להשקותה. ואפילו משום פסידא לא התירו טורח גדול ולפיכך לא ישקנה אלא ממעין שבתוכה בין שיצא מתחלה כלו' עתה במועד בין שלא יצא מתחלה אלא שהוא ישן, אבל לא ישקנה ממי קילון פירוש שהוא כמו ביב וצריך להשקות בדלי ויש בו טורח גדול ולא ישק' ממי גשמי' אטו מי קילון. אבל שדה הבעל שהוא שדה דלמטר השמים תשתה מים אסור להשקותו דליכא פסידא.
<h2>דף ד.</h2>
ונהרות המושכי' בחול המועד מותר להשקות מהן בחולו של מועד, ודוקא דלא פסקי אמת המים. הפסקות והבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב אסור להשקות מהן בחולו של מועד, ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן מותר ואפילו שאין רובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המי', דכיון שהיא מושכת ובאה יאמר אם לא ישתה ביו' א' ישתה בב' וג' ימי'. ובריכה שנטפה משדה בי' השלחין מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחר, ובלבד שתהיה עדין מטפטפת ושלא פסק מעיין ראשון. וב' ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה ואפילו ערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוכה לא ידלה מן הנמוך וישקה מקום גבוה. ומדלין מים לירקות בשביל לאכלן אבל ליפותן אסור כך פשוט במועד קטן.
<h2>דף ד:</h2>
אין עושין עוגיאות לגפנים ולזתים כלומר חפירות שעושים בעקרי הגפנים והזתים שיתקבצו מים שם, וה"מ בחדשים אבל בישנים מותר פירוש אם נתקלקלו מתקנן כך פשו' במועד קטן. אין עושין אמת המים מתחלתה בחול המועד אבל מתקנים אותה אם היתה מקולקלת שאם היתה עמוק' טפח מעמידה על ו' טפחים.
<h2>דף ה.</h2>
מציינין הקברות ויוצאין על הכלאים, משום דבחולו של מועד יהיה שכר פעולה בזול. ועושין כל צרכי רבים כך פשוט במועד קטן. ולמטה אבאר דין צרכי רבים היאך מותר במועד. ויוצאים על הכלאים שלוחי ב"ד לענין השדות אם נזרעו כלאים ועוקרים העשבים, והעקירה מותר' במוע' דמקלקל הוא וליכא טירחא יתירא. כל צרכי רבים מותר לעשותן במועד ויש הפרש בין רבים ליחיד ובין מעשה אומן ובין מעשה הדיוט ויש בזה ו' חלוקין ואלו הן. הא' מעשה אומן אינו יכול לשנו' בהם שאם ישנה יפסיד אם אינו צורך המועד אפילו לצורך רבי' אסור וכ"ש ליחיד. הב' מעשה אומן אם הוא לצורך המועד מותר ואפי' כיוונו מלאכתן במועד ואפילו הוא טורח גדול ואפילו בפרהסיא מותר. הג' מעשה אומן והוא לצורך יחיד ואפילו לצורך המועד. הד' מעשה הדיו' והוא לצורך הרבים מותר בחולו של מועד, אפילו אין הרבים צריכין להם במועד כי מעשה הדיוט מותר לרבים אפילו שלא לצורך המועד. הה' מעשה הדיוט לצורך יחיד והם לצורך המועד מותר. הו' מעשה הדיוט לצורך היחיד ואין צורך להם במועד אסור, כל זה פשוט ומוכח במועד קטן וכן כתב הראב"ד. ולפי זה מתקנין קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן פירוש דהוא מעשה הדיוט אפילו שאינם לצורך המועד, ודוקא חטיטה אבל חפירה פירוש דמעשה אומן היא אסור, אם רבים צריכין להם לצורך המועד אפילו חפירה נמי מותר. וכן הדין בבורות שיחין ומערות של רבי'. וכן אם נפלו אבני' ועפר ומונעין מרוצת הנהר נוטלין אותם במועד פי' שלא לצורך המוע' דמעשה הדיוט הוא. וכן הדין אם הנהר רחוק מן העי' שמות' לקדוח גדותיו ולהביא המים דרך חריץ אל העיר. ובורות שיחין ומערות של יחיד חוטטין אותן ושפין סדקיהן שהו' מעש' הדיוט כשהיחיד צריך להן במועד, אבל אין חופרין אותן דמעשה אומן הוא ואפילו צריך להם במועד, ואם אינו צריך להם במועד אין חוטטין אותן ואין שפין סדקיהן וכ"ש שאין חופרין אותם אבל כונסין לתוכם מים אף על פי שאינו צריך להם במועד. ועושין כל צרכי רבים ויוצאים לקווץ הדרכים פירוש לסלק הקוצים ולתקן הרחובות והשווקין, ומודדין המקואו' ואם אין בו מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה. ואם לא יצאו לעשות כל אלו והוזק בהם שום אדם ומת מעלה עליהם כאלו הרגום כך פשוט ומוכח במועד קטן.
<h2>דף ו:</h2>
מושכין אמת המי' מאילן לאילן כך פשוט במועד קטן, פי' שאין בו טורח גדול והן קרובים כמו שדרך לנטוע ממטעים לבית הסאה אבל לא רחוקים, ומיירי שעומדין במקום משקה דאי לא ישקה איכא פסידא. ועוד פשוט ובלבד שלא ישקה את כל השד' דאיכא טירחא. זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, פירוש דנר' כמכוין מלאכתו במועד, פי' וכן באילן, ואם שתו לפני המועד מותר להשקותן במועד. ואם היא שדה מטוננת כלומר מלאה טיט והזרעים לחים ה"ל כאלו שתו לפני המועד ואפילו לא השקם לפני המועד מותר להשקות' במועד, וכן פסק רי"ף והרמב"ן. ויש מי שפסק כחכמים דבין שתו בין לא שתו מותר להשקותן במועד, וראשון עקר. והרמב"ם כתב דאם היא שדה מטוננת מות' להשקו' כל השדה כלה, ובזרעים לא כתב שדה מטוננת, נראה דפירש הא דאמרינן ובשדה מטוננת מותר דקאי אלא ישקה כל השדה כולה. ועוד פירש דזרעים שלא שתו לפני המועד שאסו' להשקותן במועד, משום דצריכין מים רבים ואיכא טרחא יתירא. ועוד פשוט ואין משקין שדה גריד במועד כלומר יבש ומלא ירקות והוא שדה הבעל שכתבתי למעלה. ותרביצא כלומר גן שעושין אחורי הבתים והיא לחה ודי לו בהשקאה מעט וכשמשקין אותו עומד בלחותו ד' או ה' ימים אין משקין אותו במועד, וכן פסק רי"ף. ולפי מה שפרש"י מותר להשקותו במועד, וראשון עקר וכן נר' מהירוש'. ויש מי שפירש תרביצא כי מנהג הוא להשקות השד' מיד אח' קצירה שיוצאים בה ירקות וכשמשקין אותו אותן ירקו' ממהרות לצאת.
צדין את האישות בחולו של מועד והיא בריה שאין לה עינים והיא כעכבר וכן העכברין צדין אותן, מפני שמפסידין האילנות וחופרין בשרשי האילנות ואוכלין השרשים והוא דבר האבד. וצדין אותן כדרכן כלומר כדרך חול, וכיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה והם יוצאים מן הגומא ונאחזי' במצודה. וכל זה בשדה האילן, אבל בשדה הלבן והיא סמוכה לשדה האיל' צדין אותן כמו כן שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו שדה האילן, אבל אין צדין אותם בשדה לבן כדרכו אלא שלא כדרכו כלומר על ידי שנוי כיצד נועץ שפוד ומכה עליו ומנענעו אילך ואילך כדי שינענע האדמה שתחתיה וירחיב הגומא פירוש ושם היא מתה שאין לה כח להלוך בעפר תיחוח אלא בעפר קשה, אבל אין עושין חפירה דכל מה שיוכל לשנו' משנ' כך פשוט במועד קטן.
<h2>דף ז.</h2>
מקרין הפרצה בחולו של מועד כלומר בנין עראי כגון הוצ' ודפנא או מסדר הלבנים או האבנים בלא טיט, ודוקא כותל גנה אבל כותל חצר או בית בונהו כדרכו מפני הגנבים, ודוקא בונה אבל סותר לא. וכותל גוהה כלומר קיר נטוי ליפו' סותר ובונה, וכן כותל הגוהה לרשות הרבים סותר ובונהו מפני הסכנה, פירוש ולאו דוקא לרשות הרבים אבל בכל מקום שיש בו סכנ' אם יפול סותר ובונה כך פשוט במועד קטן.
<h2>דף ח:</h2>
עושין נברכת במועד כלומר מקום של מי' וחריץ קטן וגדול, לכבס חלוק למי שמותר לכבסו במועד כגון מי שאין לו אלא חלוק אח' או לכל מי שמותר לכבס במועד כך פשוט במועד קטן.
אין נושאין נשים בחול המועד בין בתולה בין בעולה, ואין עושין סעודת אירוסין ולא מיבמין אבל מותר לארס שמא יקדמנו אחר. ומחזיר גרושתו שאינה תחלה לו כך פשוט במועד קטן, וכתוב בירושלמי ומחזיר גרושתו דוקא מן הנישואין אבל מן האירוסין אסור שהוא תחלה לו.
<h2>דף ט:</h2>
ועושה אשה תכשיטיה בחולו של מועד כגון לכחול עיניה ולתקן שערה ולדבק בפניה בצק וכיוצא בו כדי שישארו פניה אדומו' וכן מעברת תער על פניה של מעלה או של מטה או לצבוע פניה עם סרק כך פשו' במועד קטן.
<h2>דף י.</h2>
ההדיוט תופר כדרכו כלומר כמו שהוא מנהגו בחולו של מועד פירוש ובלבד שיהיה לצורך המועד, ואפי' שאינו דבר האבד כי לעולם בדבר האבד לא בעינ' שנוי אבל בדבר שאינו אבד מיירי ולפיכך האומן כלומר חייט אומן צריך שנוי ומכליב כלומר השנוי הוא שמכליב בתפירתו כאשר אפרש. ומפרש בגמרא אי זהו הדיוט רבי ינאי אומר כל שאינו יכול להוציא מלא מחט אומן כא', פי' כי דרך האומן לתחוב במחט תחיבה אחת בבגד ולתחוב הרבה בגד ביחד עד שנעשה תחיבות הרבה ואחר כך מושך המחט עם החוט או כמו שעושין בבג' של צמר כשבלה שאורגי' עם המחט במקום הבלוי בחוטים חדשים הנקרא שורזיר בלע' והדיו' אינו יודע לעשות זה. ור"י בר חנינא אמר כל מי שאינו יכול לכוין אימרא בשפת חלוקו נקרא הדיוט, פירוש שמשימין אמרא של בגד עד סביב המלבוש למטה כדי שלא יקרע וצריך לתופרו שם ובכיוון וההדיוט אינו יודע לכוונה ומעקם לכאן ולכאן ועושה רחב במקום א' ובמקום אחר קצר כך פשוט במועד קטן. וכתבו הפוסקים כיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו עושין כחומרי שניהם, והיודע בעצמו שיודע לעשות שום אחד מהם לא יתפור במועד בדבר שאינו אבד אפילו לצורך המועד. ואפשר דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא, וכן נראה סברת רי"ף והכל עולה לענין אחד לפי הפסק.
ועוד פשוט מאי מכליב שאמרנו שהאומן ישנה כלומר שיעשה שנוי והשנוי הוא שמכליב, רבי יוחנן אומר מפסיע כלומר תפירות רחוקות זו מזו, ורבה בר שמואל אמר כלבתא כלומר תופר תפירה אחת למעלה ותפירה אחת למטה כלומר זו עולה וזו יורד' כשיני הכלב. וגם בזו לא איפסיקא הלכתא כמאן, לפיכך האומן התופר לצורך המוע' ובדבר שאינו אבד שצריך שנוי יעשה כחומרי שניה' תפירות רחבות ורחוקות זו מזו ושיהא אחת למעלה ואח' למטה זו עולה וזו יורדת. ומדברי רי"ף נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, הילכך די שיעשה אחד מהן כלומר או רחוקות זו מזו או עולה ויורדת וכן נראה סברת הרמב"ם. לתקן מנעליו או לתפור בגדיו כתבו בתו' שאסור לומר לגוי אומן לעשותו אלא כמו שישראל עושה בשנוי כמו שכתבתי למעלה דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, ואפילו שמנעליו או מלבושיו יקרעו יותר אם לא יתקנם והוא כמו דבר האבד אסור דלא מיקרי דברי אבד אלא כשעק[ר] הענין אבד כגון לבצור כרמו וכיוצא בדברים אלו כאשר אכתו' אבל בשביל מעט תוספת קלקול לא, וכן כתב ריב"א דאסור לתקן מנעליו בחול המועד והביא ראיות על זה. והראב"ד כתב דלצורך יום טוב מותר, וההיא דאמרינן דעולי רגלים מתקנין מנעליהם דמשמע דלאחרים אסו', התם אפי' אומן תופר כדרכו בלא שנוי ובעלמא האומן מכליב אפילו לצורך המועד. ומכלם נלמוד שאינו מותר אלא בשנוי.
מסרגים המטות בחול המועד כך פשוט במועד קטן, כלומר לארוג המטות בחבלי' שתי וערב ונעשה ביניהם כמו חלונות פירוש ובלא שנוי מותר דדבר האבד חשבינן ליה, ולי נראה כי מעשה הדיוט הוא מותר ובלבד שיהיה לצורך המועד. וכ"ש שממתחי' כלומר שאם היו החבלי' כבר ארוגות במטה זה ימים רבים ונעשו רפויות ממתחן, וכן פס' רי"ף כסתם מתניתין. ויש מי שפסק כרבי יוסי דבריתא דממתחי' אבל לא מסרגים, וראשון נראה עקר. ועוד פשוט ואין מפשילין חבלי' כלומר אין גודלין חבלים ועושין אותה לכתחל' כי הוא אסור לדברי הכל בין לרבי מאיר בין לרבי יוסי.
תנו' או כירי' מעמידין בחולו של מועד כך פשוט במועד קטן, פירוש תנור ואפילו חדש שנעשה כבר והוא מטלטל וכן כירים, ומעמידו כלומר מעמידו וקובעו במקום קבוע ומטפלו שם ולא שיבנהו לכתח' כדאמרינן אין גודלים תנור לכתחלה. והראב"ד פירש מעמידין כלומר מתקנין אותן יפה על עמדם כדי להשתמש בהן. ועוד פשוט אין גודלין תנור לכתחלה, ודוקא בימו' הגשמי' כגון בפסח שלא יתיבש יפה בחול המועד ולא יאפה בו במועד, אבל בסוכות שהוא עדין ימות החמה ויתיבש ויכול לאפות בו תוך המועד מותר לעשותו לכתחלה. ונ"ל כי הכל לפי הזמן ולפי הארץ אם היא חמה יותר בפסח או בחג, וזה הכלל כל זמן שיוכל להתיבש ולאפות' תוך המועד מותר לעשותו לכתחלה. ריחים מעמידין אותן בחול המועד כך פשוט במועד קטן. פירש הראב"ד דמעמידין אותם אפילו חדשה דמתקנין אותן יפה על עמדם כדי להשתמש בהן. ועוד פשוט שמנקרים אותם, כלומר שמרוב הטחינה נחלקו ואין טוחנות בטוב, עם פטיש קטן מנקרין אותם עושין בהן חריצין חריצין כדי שיוכלו לתפוש החטים ואפילו בחדשה. אבל אין עושין להן בת עינא, כלומר אין פותחים להן לכתחלה החור שבאמצע הריחים ששם נופלין החטים מן הכלי שעומד למעלה מן הריחים שנותנים בו החטים ואותו הכלי נקרא אפרכס', פירו' ואפילו בישנה. ומעמידין ובונין מקום ישיבת הריחים הנקרא אמת הריחים, וכן פסק הראב"ד ורוב הפוסקים שאין פותחי' בת עין דמעשה אומן הוא. והרמב"ם כתב שמנקרי' ופותחין בת עין ולא הפריש בין חדשה לישנה ותמהו עליו. פי' וכל זה מיירי לצורך המוע' או לדב' האבד.
<h2>דף י:</h2>
סוס שרוכ' עליו וכן חמור ואפי' חמו' שמנהיג הריחים מותר ליטול צפורניו בחולו של מועד כך פשוט במועד קטן. פי' לרכוב עליו בחולו של מועד לצורך המועד והו' אד' שאינו (שם) רגיל ללכת ברגליו ורגיל ברכיבה. וכתבו בתוספות שבמקומות שרגילין להטיל ברזלי' לבהמה ברגלים שמצויין שם אבנים ולא די להם בהטלת צפרנים שמותר כן בחולו של מועד כמו ליטול הצפרנים. וכן האוכף והמרדעת והרסן וכל כיוצא בהן, ובלבד שיהא צריך לרכוב המועד ולא יכוין מלאכתו. ועוד פשוט ומותר לסרק כלומר במסרק של ברזל לרפואה. ומקיזין דם לרפואה, וכן כל דבר שהוא לרפואת הבהמ' בחולו של מועד מותר. ועושין ובונין אוריא פי' רפת בקר, פי' וכן אוריות הסוסים, שהוא דבר האבד שמזיק לבהמה כשאינה שוכב' יפה בוני' אורי' במועד כך פשוט במועד קטן. ופי' רמ"ה אוצר הצריך לו בחולו של מועד או שהוא דבר האבד אם לא יניחנו באוצר, ומיירי שלא כיוון מלאכתו במועד כגון שהביאו לו בערב יום טוב או ביום טוב או בחולו של מועד ולא הביאוהו מדעתו. ועוד פשוט ובונין אצטבא פי' בנין של אבנים לישב בו וכן בנין של עץ לישב בו. שותין מי זבלין ומי דקלי' וכוס של עקרים בחולו של מועד כך פשוט בתוספת'. להחליק היריעות בחולו של מועד באבן זכוכית מותר, וזהו רבא שרא לכסכוסי קרמי דמעשה הדיוט הוא כך פשוט במועד קטן, פירו' והוא שיהיה צריך לו בחול המועד. לקמט הבגדים של פשתן ולעשותו קפולים קטנים אחר שרחצו אותו ומתיבש ומוליך ומביא בידיו ומרככו עד שמתקמט מותר בחול המועד, פי' והוא שיהיה צריך לו במועד, דמעשה הדיוט הוא שאינו עומד כי כשלובשו מתפשט כך פי' רמ"ה מההיא שכתבתי למעלה רב' שרא לכסכוסי קרמי. אבל לקמטו ולקוצו ביותר כגון שעושין לבתי ידים בענין שאינו מתפשט כשלובשו כי הם קפולין קטנים ביותר אסור דמעשה אומן הוא, וזהו שאמרו בגמר' קטורי בידי בחולא דמועדא אסור, ופי' רמ"ה דכיון דאפשר בלאו הכי לא צורך המועד הוא. המתקן הקרקע כלומר שדה להחליקו או להסיר האבנים כמו שפי' רמ"ה, אם עושה אותו אדעתא דארעא אסור כגון שקל למוליא ושדא בנצא כלומר שלוקח התל כלומר הגבשושית מן השדה ומשליך בגומ' כי זה עושה כדי שתהיה נוחה לחרוש אחר המועד, אבל אם עושה אותו אדעתא דבי דרי כלומר לעשותו גרן כגון מוליא במוליא כלומר שחופרה ומניחה שם או נצא בנצא כלומר שחופר מעט מאצל הנצא שהוא הגומא ונותן לנצא כלומר בתוך הגומא שאינו משוה בודאי אדעתא דגרן הוא עושה ומותר כך פשוט במועד קטן. וי"מ בי דרי לדיר הבהמות לזבל השדה, שקל מוליא' ושדא אנצא אדעתא דארעא ואסור כלומר אם לוקח האבנים ומשליך בגומא אדעתא דארעא הוא זה שרוצה להשוותה יפה ואסור, ואפילו שמתכוין לצורך בי דרי כלומ' להכניס שם בהמות לזבל השדה כיוון שנראה דמתקן השדה על דעת הקרקע. להשוות הבית שלא יכשל בגומות בחולו של מועד מותר, כך כתבו המפרשים מההיא שכתבתי למעלה מנצא לנצא וכן נראה דעת רש"י. מנקה הקרקע מעצים קשים, אם עושה על דעת שיהיה הקרקע טוב לחרוש ולתקנו לחרשו אחר המועד אסור, ואם עושה אותו ללקוט עצים מותר, וכיצד יהיה נכר, אם לוקח עצים קטנים וגדולים בודאי על דעת הקרקע הוא עושה, ואם לוקח קטנים ומניח גדולים בודאי על דעת ללקוט עצי' הוא עושה כך פשוט במועד קטן. הפותח חור בשדהו ליכנס שם המים ושיעברו המים דרך כל השדה, אם עושה אותו כדי לצוד דגים מותר, ואם בשביל השדה שתהיה נוחה לחרוש אחר המועד אסור, וכיצד יהיה ניכר, אם פתח חור א' למעלה כדי שיכנסו ולמטה כנגדו בקצה האחר לא פתח בודאי על דעת השדה ואסו', ואם פתח שני פתחים א' למעלה כדי שיכנסו המים וא' למטה קצר כדי שיצאו המים וישארו הדגים בודאי אדעתא של דגים עשאו ומותר כך פשו' במועד קטן. קוצץ ענפי הדקל, אם עושה אותו על דעת לתת הענפים לבהמה לאכול מותר, ואם עושה לתקן האילן אסור, וכיצד יהיה ניכר, אם קוצץ כלם מצד אח' בודאי עשאו לבהמה, ואם לוקח וקוצץ מכאן ומכאן כלומר כל סביב האילן בודאי לצרך האילן עשאו וכך פשוט במועד קטן. תמרים שלא נתבשלו כל צרכן מות' ללקטן לאכילה במועד, ואם נשתיירו מהן מותר לכבשן ולהוציא מימיהן כדי שלא יתליעו ויתקיימו עד לאח' המועד, דכיון דלקטן בהתר כדי לאכלן מה שנשתיירו יפסיד אם לא יכבשם והוי כדבר האבד כך פשוט במועד קטן. סחורה לעשות במועד לקנות או למכור אפילו כל שהוא אסור משום טירחא ודבר האבד מותר כך פשוט במועד קטן. ופרש"י דבר האבד דבר העומד למכור שאם אינו מוכרו מפסיד. אבל בעלי התוספות אמרו דאינו קרוי דבר האבד אלא כשיחסר מן הקרן אם לא ימכרנו או יעשנו במועד או אם לא ילך עתה לא ימצאם אחר המועד, אבל אם יום השוק תוך המועד ואם ימכור עתה הסחורה ירויח הרבה ואם ימתין אחר המועד לא ירויח כ"כ אסור מאח' שלא יפסיד מן הקרן אם ימתין אחר המועד וכן כתב רמ"ה וכן כתב ירושלמי. ומותר למכור במועד אם אין לו מה יאכל, ואפילו יש לו מה יאכל ואם ימכור יעשה הוצאה יותר בריוח לשמחת המועד וכן מוכח מהירושלמי. וכן אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מותר כגון שבאו שיירות והביאו סחורות ולא ימצאו בזול או יקנו השיירות עתה סחורה ביוקר קונים מהם ומוכרין להם, דמניעת ריוח הוי דבר האבד וכן פשוט בירושלמי. ולמטה (י"א ע"א) אכתוב חלוק אחר בזה (מהרמב"ם) [מהרמב"ן] בדין מי שצד הרבה דגים וכו'. ומוכח בע"ז דמותר לקנות ביום השוק דבר שלא ימצא אותו אחר המועד כי הוא דבר האבד אצלו, כההוא דמסיק זוזי בבני אקרא דעתה ימצאם, והוי כפרקמטיא אובדת דמותר למכרה ביריד וכן כתבו התוספות. להלוות לגוים ברבית בחולו של מועד היה נרא' לר"ת אסור וכן ליפרע מהן, זולתי אם הוא בענין שלא ימצאם לאחר המועד וכן הדין ליפרע מישראל. ור"י כתב מאחר שר"ת אוס' והעולם נהגו בו התר אין בידי להחמיר והמחמיר תבא עליו ברכה, ואני רגיל לומ' למלוין בחול המועד שיקבלו רבית של שבוע ראשון מן הגוי ויוציאו לשמחת י"ט כדאיתא בירושלמי שהבאתי למעלה ע"כ. ויש נוהגין בו התר, ויש שמחמירין על עצמן שלא להלוות לגוים ברבית בחולו של מועד. והרא"ש היה מתיר לאנשי ביתו להלוות ברבית לגוים הרגילים לקנות ברבית מביתו, שאם לא ילוו להם ילוו מישראל אח' וירגילו אצלו ויהיה בו פסידא. עושין מצודות דגים העשויי' מערבה כעין סלים פי' לצורך המועד, אבל של מטוה כלומר הרשתות שעושין מפתיל אסור שמעשה אומן הוא כך פשוט במועד קטן. עושין נפה לשרות בו הקמח לצורך המועד כך פשוט במועד קטן.
<h2>דף יא.</h2>
עושין מעקה פי' לצניעות לגג ולמרפסת, ודוקא מעשה הדיוט כגון מהוצא ודפנא כלומר מעצים או מנסרים או מאבני' מסודרות זו ע"ג זו בלא טיח בטיט, אבל מעשה אומן אסור כך פשוט במועד קטן. כל דבר האבד שמותר מותר אפי' בלא שנוי כך פשוט במועד קטן בכמה דוכתי. שפי' כלומר מחליקין הגגות שהיו מטיט כדי שלא ירד מטר למטה בבתים דרך הסדקין ומחלקין אותם ביד או ברגל כעין מעגלא, וכן במעגלא כלומ' עץ עגול שבו מחליקין כי הוא דבר האבד, אבל אין שפין אותן במחצלי' שהוא הכף של ברזל שמחליק בו הבנאי מהשטח בטיט כך פשוט במועד קטן. הציר והצנור והמנעול והמפתח והקורה כשנשברו מותר לתקנן במועד כי הוא דבר האבד משום גנבי', פי' ציר רגל הדלת שנכנס בחור שהוא הצנור כך פשוט במועד קטן. ועוד פשוט מדלינן קיבותא דדשא בחול המועד ואין צריך שנוי בדבר האבד. פרש"י קיבותא יתד כמין נגר שעושים אותו לנעול הדלת ומותר לעשות אותו היתד בחול המועד. וי"מ קיבותא המשקוף שהדלתות שוקפות בו ונסתלקו המסמרים ורוצה ליפול מחזירין אותו למקומו ותוקע אותו במסמרים, פי' וכל כיוצא בזה באלו התיקונים כי מותר לעשותן לכתחלה ולחבר הדלת במסמרים בחול המועד כי הוא דבר האבד, וביום טוב אסו' כמו שכתבתי למעלה בח"א, כך פשוט במועד קטן. כבשין שיכול לאכול מהם במועד מותר לכבשן כך פשוט במועד קטן. מי שצד דגים הרבה בחולו של מועד לאכול מותר למלוח מהן ולשמרן לאחר המועד כיון שמתחלה צד אותם כדי לאכלם כך בלא מלח, וכ"ש אם יכול לאכול מן המלוחין עצמן במועד כך פשוט במועד קטן. וכתב הראב"ד ומ"מ אם מתחלה רוצה לצודן על דעת למלחן ולשמרם עד לאחר המועד אסור אף על פי שהוא ריוח שלא ימצאנו בכל זמן, ואע"ג דאמרינן למעלה (י' ע"ב) כי יכול לקנות סחורה במועד כשבאו שיירות מאחר שלא ימצאנה אחר המועד והוי כמו דבר האבד, לא דאמו דבסחורה למכור או לקנות איכא ביטול כיס והכא מציאה היא שבאה לידו ואין כאן שום הפסד אלא ריוח בעלמא, א"נ לא התירו משום ריוח אלא מקח וממכר שאינו מלאכה אלא דרך חול בעלמא ולפי' מותר במקום ריוח, אבל מליחת דגים מלאכה היא ומשום ריוח לא התירוה. והרמב"ן תירץ כי מקח וממכר מותר מטעם כי אם הוא מוכר ובאו שיירות לקנות ימכרנו יותר ואיכא פסיד'. ולקנות כמו כן לא התירו כשבאו שיירות אלא כשהיה דעתו לקנות דבר כזה אחר המועד ועכשיו נזדמן לו מי שמוכרו לו בזול אם לא יקנהו עתה מיקרי דב' האב', אבל אם אינו צריך להם ואין בדעתו לקנותם ואינו קונה אותם אלא להרויח זה ודאי אסור כגון צידת דגים להרויח שלא לצורך המועד כמו שכתבתי.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך זיתיו, כי דרך הזיתים לשים אותן במעטן כדי שיתבשלו ואח"כ משימין אותן בבית הבד וכשמהפכין אותן כשמשימין אותן בבית הבד אם אינו טוען עליהם קורה ראשונה אחר שהפכן נפסדי', ואחר שהפכן קודם שיטעון עליהם קורה ראשונה אירע לו אונס או אבל או הטעוהו פועלי' שלא באו למלאכתו בעני' שלא טען עליהן קורה ראשונה עד שנכנס עליהן הרגל בחול המועד מותר לגמור המלאכה מכל וכל, ולא נאמר יטעון קורה ראשונ' כדי שלא יפסדו אבל לא קורה שנייה ואחר הרגל יגמור אלא כל דבר שהתירו משום דבר האבד גומר המלאכה מכל וכל. וכן מי שהיה יינו בבור עושה כל מה שצריך ליין עד שגף החביות וכן כל כיוצ' בזה כך פשוט במועד קטן.
<h2>דף יב.</h2>
כל דבר האבד מותר לעשותו הוא בעצמו במועד וכל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו כאשר אכתוב כך פשוט במועד קטן. גוי שקבל מלאכת קרקע מישראל בדבר ידוע או בנין בית אפילו חוץ מעירו אסו' לעשות בו בחולו של מועד כאשר אכתוב למטה, וזה תמצא מבואר בנתיב הי"ב בענין שבת בח' י"ב בדין קבולת והחלו' שיש בין בית לשדה או לדברים ידועים לישראל או שאינם ידועים שהן לישראל או מפורסם או דברים שדרכן ליכנס באריסות. אסור לאדם להשכיר עצמו אפילו למלאכה המותרת לעשות בחולו של מועד, ודוקא ליטול שכר אבל אם הם עושין בסעודתן כלומר שנותנים להם לאכול ולא יותר מותר כי לא התירו בחולו של מועד אלא הוא בעצמו לעשותו אבל פועל אסור ליטול שכר ואם אין לפועל מה יאכל מותר לעשותו בשכר, כך כתבו הפסקני' במועד קטן בההיא עובדא דרב אחא שרא להו לאבו נגרי דריש גלותא וכו'. וכמו כן דייקו משם לדברי הראב"ד כי מקבלי קבולת שכתבתי למעלה כמו האריסי' וכו' ויש לבעל הקרקע גוי' המשרתי' אותו ועומדין על מלאכתו ואותם הגוים לפעמים מסייעין הפועלים האריסין כדי למצא חן בעיני בעל הקרקע מותר שיסייעוהו בחולו של מועד כיון דמסייעין אותו בחול אף על פי ששכר הקבלה לחכירים ולאריסים היא מתרבה באותו סיוע דכיון שאין לוקחין שכר אינו ניכר במלאכה. ומדברי כלם נלמוד כי כמו שמותר לאדם לעשות לעצמו מלאכת האבד כך מותר לעשות לחבירו בחנם וכן כתב רמ"ה. נותנים מלאכה לגוי בחולו של מועד כדי לעשותה אחר המועד פי' בין בשכירות בין בקבלנות, אבל אין נותנין לו כדי לעשותה בחול המועד עצמו אפילו בביתו של גוי דכל שאינו יכול הישראל לעשותו אינו אומר לגוי ועושה. וכשיתננה לו כדי לעשות אחר המועד לא ימדוד ולא ימנה ולא ישקול כדרך שעושה בחול כמו שתאמ' שנותנין לגרדי לארוג בגד ושוקלין מה שנותנין לו וכל כיוצא בזה כך פשוט במועד קטן. יש מי שפי' כי הא דאמרי' דנותנין לו לעשותה אחר המועד, דאם יעשנה הגוי במועד מותר, וכן נראה עקר כדאמרי' [פ"ק] דשבת (י"ט ע"א) ופוסק עמו לשבות ואינו שובת. אין מרביעי' בהמה כלומר לאוחזה כדי להביא עליה זכר בחול המועד משום טירחא כך פשוט במועד קטן. אין מדיירין שדה בחולו של מועד שהוא כמו עבוד' קרקע שמכניסין בהמות לדיר בתוך השדה כדי לזבלה עם הזבל שלהן ומסיעות אותן ממקום למקום עד שמזבלו' כל השדה, ואם באו גוים מאליהן לדייר שדה של ישראל שלא מדעתו ולא קצב עליהם שכר מותר להניחן, ונותן להם שכר אחר המועד, פירו' אבל לומר לו דייר ואתן לך שכר אחר המועד אסור דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, וכשיבא הגוי לדייר מאליו כמו שכתבתי אין מסייעין אותן, ואין בעל השדה מוסר להם שומר לשמור צאנם או להסיען ממקומן שאם היה עושה כך הוה דמי שאמר להם יפה אתם עושים ואסור. ואם היה הגוי שבא לדייר שכיר שבת כלומר שכיר שבוע או שכיר חדש או שכיר שנה כלומר ששכרו הישראל לשבוע אחת או לחדש ובא לדייר מאליו בחולו של מועד מסייעין אותן ומוסר להם הישראל שומר לשמור צאנם, דכיון דמתחלה לא שכרו לדעת המועד אין זה מכוין מלאכתו במועד כך פשוט במועד קטן.
לטוח חביות בטיט או בזפת או במגופה בין משכר בין מיין שיהיה דבר האבד אם לא יגוף אותה חול המוע' נחלקו במועד קטן, שמואל אמר דזופתין חבית קטנה ואין זופתין חבית גדולה שיש בו טורח מרובה, ורב דימי אמר דזופתין חבית גדולה שיש בו הפסד מרובה אבל לא קטנה. ורז"ה פסק כרב דימי, והרמב"ם פסק כשניה' לקולא דזופתין בין גדולה בין קטנה וכן כתבו התוספות לקשרם ולזופתן מותר וכל מה שצריך לתקן בחביות כמו כן למלאת מיין בחולו של מועד מותר. פירו' וכל זה מיירי שלא כיון מלאכתו במועד כגון שאירעו אונס ולא היה יכול לעשותו קודם המועד אי נמי שהיה סבור שיכול להתקיים בלא סתימה עד לאחר המועד ונמצא עתה במועד שיפסיד אם לא יסתום אותו, שאם יכוין מלאכתו במועד אפילו בדבר האבד אסור וכן הוא בירושלמי. לבצור יין או לקבל יין בחובו או לקנות יין לצורך כל השנה כתבו המפרשי' שאם כיוון מלאכתו לעשו' הבציר במועד אסור וכן אם יכול לעמוד עד לאחר המועד, אבל אם אירעו אונס ולא יכול לבצור כרם קודם המועד או שלא נתבשלו הענבים כל צרכן ועתה אם ימתין לאחר המועד יפסד או שכשבצרו הכרמים שמסביב כרמו אם ישאר יהיה לבער בכל אלו הדרכים מותר וכן מוכח מהירושלמי, וכן מותר לדרוך וליתנו בחביות מאחר שבוצר שמא יפסד. וכן אם הגוי רוצה ליתן לו יין בחובו מותר לקבלו בחול המועד שמציל מידו והוי דבר האבד. וכן אדם שצריך לקנות יין לצורך שתיית אנשי ביתו לכל השנה ואם לא יקנהו עתה לא ימצאנו כמו בחול המועד מותר לקנותו לצורך כל השנה ולתקן החביות בכל מיני תקונן ולזופתן, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כמו שכתבתי למעלה. וכתב הראב"ד ואף על פי שהפועלים הדורכים אינו אצלם דבר האבד דיש להם מה יאכלו מותר משום אבדה דבעל הבית, כי היכי דמותר לבעל הבית כשאין לפועל מה יאכל.
<h2>דף יב:</h2>
טוחנין קמח לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר מות'. וכן הדין לקצוץ עצים או להטיל שכר וכל כיוצא בזה לצורך המועד מותר ושלא לצורך המועד אסור ואם עשה לצורך המועד והותיר מותר כך פשוט במועד קטן. דבר האבד מותר לעשותו בין בתלוש בין במחובר, ואם יכול להתקיים במחובר לאחר המועד אין זה דבר האבד כך פשוט במועד קטן מההיא דרב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא שמע וכו'. אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפרות, פי' שלא לעשות המייה גדולה שלא ישמע כ"כ הדבר לא משום שנוי, וזה מותר אפילו כיוון מלאכתו במועד כי כל דבר שהוא צורך אוכל נפש במועד אפילו כיוון לעשותו במועד מותר. ועוד פשוט כי כל דבר שצריך לצורך המועד אפילו שלא יהיה לצורך אכילה כגון פשתן לחפיפה וכל כיוצ' בזה מותר לעוקרו ולקורצו כך פשוט במועד קטן. והא דאמרי' שלא ידוש בפרות אמרי' בירושלמי כשעושה אותו לצורך אוכל נפש של יחיד, אבל במספיק לרבים מותר. כתב הראב"ד בתשובה מותר לתקן מנעליו במועד, ואף על גב דקנסי' למי שמכוין מלאכתו במועד, ה"מ בדבר האבד דלא הוי צורך יום טוב, אבל זה צורך יום טוב הוא. והא דאמר בפסחים שכן עולי רגלים מתקנין מנעליה' במועד כלומר שלא היו יכולי' לתקנן קודם המועד משמע דלאחרים אסור, ה"ק דאפי' אומן תופר כדרכו בלא שנוי, ובעלמא האומן מכליב אפילו לצורך המועד ע"כ לשונו. אדם חשוב צריך ליזהר אפילו במלאכת האבד שמא יהיו בני העולם סבורין שכיון מלאכתו, במועד קטן, ר' ינאי הוה ליה ההוא פרדסא כלומ' בצרו אותו בחול המועד לשנה האחרת שהו כלם פרדיסיהן לבוצרם תוך חול המועד שהיו סבורין שכיון רבי ינאי מלאכתו במועד והפקיר רבי ינאי פירו' פרדסו לעניים בעבור שבא תקלה על ידה. וכתוב בירושלמי כי לומדין המון העם מן הקלקלה ולא מן התקנה, כלומר שלא למדו מן ההפקר בעבור זה אבל למדו מן הקלקלה ממה שבצרו בחול המועד.
מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתיו מן המשרה כדי שלא תאבד, וכשמכניסן מכניסן בצנעא כל מה שיוכל בין ביום בין בלילה בענין שיותר מעט שיוכל לעשו' המייה שיעשה כדי שלא להשמיע כל כך הדבר. ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכה במועד, שאם יכוין אפילו דבר האבד אסור כך פשוט במועד קטן. כיון מלאכתו לעשותה במועד פירוש שכיון בבנין כגון שהתחיל בה קודם המועד ולא גמרה וצמצם בענין שיהיה דבר האבד ושיעשה אותה במועד מאבדים אותה ממנו שלא יגמור אותה, ולא קנסו בנו אחריו אם מת הוא דלדידיה קנסוה, ואם גמרה מאבדין אותה ממנו, אבל לבנו לא קנסוה ומתירין לו לגומרה פי' ואם לא גמרה אביו אין מאבדין אותה מבנו אם מת אביו כך פשוט במועד קטן. וכתבו המפרשי' דוק' בדבר האבד, אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בחול המועד מאבדין אותו ממנו ואפי' מת קונסין בנו אחריו. ונר' לי כי זהו למאן דסב' כי העוש' מלאכ' בחולו של מועד אסו' מדאורייתא, ולפיכ' בדב' שאינו אבד קונסי' בנו אחריו, כדאמרי' גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא איסו' מדאורית'. וכת' רב נטרונאי גאו' דכל מלאכה שכיוון לעשותה במועד מאבדין אותה הימנו, והיכא דליכא ממונא למקנסי' כגון חייט או אורג או תופר שעשו מלאכת אחרים קונסין אותן בעצמן דמנדין ומלקין אותו עד שמקבל עליו הדין ומתירין לו נדויו.
<h2>דף יג.</h2>
אין לוקחין בתי' או אבני' או עבדים או בהמה אלא לצורך המועד, כלומר אם צריך הלוקח אותם לצורך המועד כגון בית לדור ואבנים לבנות כותלו שנוטה ליפול כאשר אכתוב או עבדים לשמשו או בהמה לשחיטה אפילו שאין צורך למוכר מותר מאחר שצריך ללוקח, וכמו כן אם צריך למוכ' שאין לו מה יאכל מותר אע"פ שאין צורך ללוקח, דאינו אסור אלא כשאין צורך לא ללוקח ולא למוכר כך פשוט במועד קטן. פועל שאין לו מה יאכל פירוש וגם אין לו מה שימכור מותר ליתן לו מלאכה לעשות כדי שירויח ממה שיאכל, ואפילו שאין בעל המלאכ' צריך לה למועד והיא אסורה לעשותה במועד כך פשוט במועד קטן.
אין מפנין פירות או כלים מבית שבחצר זו לבית שבחצר אחרת דרך רשות הרבים, אבל מפנים מבית שבחצר לבית אחר שבחצר עצמה בצנעא כך פשוט במועד קטן. ובירושלמי אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה כעורה לכעורה ואצ"ל מנאה לכעורה, אבל לתוך ביתו מותר אפילו מנאה לכעור' ששמחה הוא לו כשהוא דר בתוך ביתו, ונראה שהירושלמי פליג אגמ' דידן. אבל הראב"ד כתב כי מבית אחרים לתוך ביתו מותר אפי' (מחצה) [מחצר] לחצר, ואינו אסור אלא משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרי', וכן עקר.
מסלקים הזבל מתחת רגלי הבהמה לצדדין בחול המועד, ואם נעשית החצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה כך פשוט בפסחים (נ"ה ע"ב). אין מוליכין ואין מביאין כלים מבית האומן, ודוקא כלים שאינם לצורך המועד אבל כלים שהם לצורך המועד מביאין. ואם אינם לצורך המועד ואין לאומן מה יאכל נותני' לו שכרו, ומניח הכלי לאומן, ואם אינו מאמין באומן להניח אצלו הכלים מניח הכלים בבית הסמוך לחומה, ואם יתירא שמא יגנבו משם מפנין לחצר אחרת כך פשוט במועד קטן ובפסחים. תרנגולת שברחה מחזירין אותו בחולו של מועד, אבל אין מושיבין אותה על הביצים לכתחלה כך פשוט בפסחים. ויש מחלקת בגמרא, דרב הונא אמר דוקא אחר שלשה לישיבתה דנפסדין ביצי' לגמרי ותוך שלשה למרדה דאכתי לא הלך חמימותה ממנה ואין טורח כל כך בחזרתה ואיכא תרתי לטיבותא שהטורח מועט וההפסד מרובה, אבל אחר שלשה ואפילו שיהיה אחר שלשה לישיבתה או תוך ג' לישיבתה אפילו שיהיה תוך ג' למרדה לא מהדרי'. ורבי אמי אמר אפילו תוך ג' לישיבתה מחזירין אותה. יש מי שפסק כרב הונא לחומרא, ולמאי דפסקי ר"ת וריב"א דאיסור מלאכה בחולו של מועד מדרבנן אם כן אזלינן לקולא בו.
<h2>דף יג:</h2>
תאנים שעומדות ליבש מכסין אותן בקש בחול המועד ואפילו שיהיה הכסוי עבה מפני הגשמים כך פשוט במועד קטן. מוכרי פירות וכסות וכלים מוכרים בצנעא כדי שלא יאמרו שמוכר לצורך חול, כגון אם היה חנות פתוחה לרשות הרבים פותח דלת א' ונועל, ואם היה חנות פתוחה לסטיו כלומר לאצטבות שבד' רוחות החנות והחנות פתוחה לאיצטבא מוכרי' כדרכן ואין צריכין לנעול שום דלת מהן דצנוע הוא. ודוקא בפירות צריך למכור בצנעא כמו שכתבתי כדי שלא יאמרו שמוכר לצורך חול שהוא דבר המתקיים, אבל תבלים כגון כמון וכיוצא בהן ופלפלים שרוב בני אדם קונין אותן לאכלן לאלתר מוכרים אותן כדרכן. הציידין והרשתות כלומר טוחנין גריסות או פולין עושין בצנעה לצורך המועד כדי שלא יאמרו דלצורך חול הוא עושה כך פשוט במועד קטן. ערב י"ט האחרון של חג שהוא יום הושענא רבה מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד י"ט האחרון של חג כך פשוט במועד קטן.
לגלח בחולו של מועד אסור שמא ישהו עד חול המועד ויכנסו מנוולין לרגל. ואלו מותרין לגלח בחול המועד, הבא ממדינת הים, פירוש כגון שלא בא לישוב עד חול המועד או שלא היה לו שהות לגלח קוד' הרגל כי כשבא לא היה שהות ביום, והבא מבית השביה והיוצא מבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והותר פירוש שנדר שלא לגלח. והבא ממדינת הים, דוקא שיצא למזונות או להרויח כדרך התגרים, אבל יצא לשוט בארץ אסור לגלח כך פשוט במועד קטן. וכתב הראב"ד כי הבא ממדינת הים מיירי שיצא דוקא חוץ לארץ ישראל, ולפיכך כשיצא לשוט אסור לגלח, ואפ"ה למזונות ולהרויח מותר. והיוצא מבית האסורים מפ' בירו' אפילו שהיה חבוש בבית האסורים של ישראל דאגב צערו לא גלח בבית האסורים קודם הרגל. ומנודה שהתירו לו מיירי במועד ולא היה יכול לגלח קודם הרגל דמנודה אסור בתספורת כמו שכתבתי במקומו. ובירושלמי מפרש שהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל דאין נדוי פחות מל' יום, דאל"כ לא יגלח דלאו אנוס הוא שהיה לו לפייס לבעל דינו קודם הרגל. וכן בירושלמי ומי שנשאל לחכם והותר, דמיירי שלא מצא פתח לנדרו עד חול המועד, דאל"כ לא יגלח דלאו אנוס הוא שהיה לו לישאל קודם הרגל. ונראה לפי הירושלמי שאם היה בענין שהיה בדעתו להשלים נדרו ברגל ואחר כך נמלך להתירו דלא מיקרי אנוס ואסור לגלח, ורש"י פירש דמיקרי אנוס וכמו כן נקרא אנוס אם לא מצא חכם קודם הרגל. וקטן אם מגלחים בחול המועד יש ב' לשונות בגמרא, ללישנא קמא קטן שנולד בחול המועד או במועד מותר לגלחו בחול המועד שאין לך בבית האסורים גדול מזה, ודוקא שנולד במועד אבל נולד קודם המועד אסור לגלחו בחול המועד, וללישנא בתרא כל קטן אפילו נולד קודם המועד מותר לגלחו בחול המועד. וכתב הרא"ש שיראה לו כלישנ' בתרא דלא שייך בקט' שמא יכנס מנוול ברגל.
<h2>דף יח.</h2>
ליטול צפרנים בחול המועד ובין של יד בין של רגל מותר ואפילו בגנסטר כלומר במספרים או בסכין וכל שכן בשינים כך פשוט ומוכח במועד קטן. וכן פסק הרי"ף והרמב"ם והראב"ד, אבל התו' כתבו כי אסו' לעולם במספרי' שאינו מותר אלא בשינים וכן כתב הר' ישעיה, וראשון נראה עקר.ליטול שפה שהוא שער הזקן שעל הפה בחול המועד ומה שבצדדין סמוך לפה מותר לגלחו בחול המועד, פירוש ואפילו מה שאינו מעכב שאינו נכנס לתוך פיו כך פשוט במועד קטן, וכ' נר' סברת רי"ף והרמב"ם, אבל הראב"ד כתב כי אפילו בשפה כלומר מה שעל הפה אינו יכול לגלח אלא מה שמעכב עליו כלומר שנכנס לתוך פיו, וכל שכן מה שנקרא הנחה שהוא מן הצדדין סמוך לפה שלא יגלח אלא מה שמעכב עליו, ואם הוא אדם אסטניס שעושה לו מיאוס בשערו של פה כשהוא גדול מותר לגלח הכל. וכתב הראב"ד שכך מצא בה"ג, אבל מהרי"ף נראה שבכל ענין מותר שכתב בסת' מותר לגלח שפה בחולו של מועד.
לכבס בגדים בחול המועד אסור. ואלו מותרין לכבס, הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצ' מבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים, ומי שנשאל לחכם והותר פירוש שנדר שלא לכבס. ופירושן של כל אלו כתבתי למעלה (י"ג ע"ב) בדין הגלוח כי דינם שוה, כי טעם הכבוס והגלוח הוא שלא יכנסו מנוולין לרגל. ומותר לכבס גם כן מטפחות שמנגבין בהם הידים, ומטפחות הספרים, כלומר שמשימין בפניהם כשמספרי' ומגלחי' אותה ומשימי' מטפחות על ברכי המתגלח, ויש גורסים הספרים כלומר מטפחות ס"ת. ומותר לכבס כמו כן הספוג שהו' בגד הצמר שמסתפגי' בו כשיוצאי' מבית המרחץ, שכל אלו הן מתלכלכי' תמיד. וכמו כן מותרין לכבס הנדות והזבות והיולדות, ומי שאין לו אלא חלוק א' מותר לכבסו כמו כן. כלי פשתן מותר לכבס בחול המוע' כל זה פשוט במועד קטן. ובגדי פשתן נהגו בו עתה איסור, אף על פי שמותר מדין התלמוד. ובגדי קטנים כתוב בירושלמי שמותר לכבסן, דכמו שאין לו אלא חלו' אחד דמי.
<h2>דף יח:</h2>
בחול המועד אסור לכתוב, ואפילו להגיה בספר העזרה פי' שהוא ספר תורה הכהן גדול קורא בו בי"ה. אבל כותבין קדושי נשים פי' שכותב לה בשטר הרי את מקודש' לי פי' שמא יקדמנו אחר, וגטין פי' שרוצה לילך ותשאר אשתו עגונה, ושובר פי' אם לא ירצה הלוה לפורעו בלא מחילה ומפסיד המלוה, וכותבין דייתיקי פי' מתנות ש"מ, ומתנות פי' מתנת בריא פי' אם לא יכתבו שמא ישכחו העדים, ופרוזבולין פירו' שאם לא יכתבו ישמט החוב בז' ויפסד, ואגרות שום פי' ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה דשמא יאמרו הלקוחו' שלא ע"פ ב"ד היתה שומא, ואגרות מזון פי' כגון שקבל עליו לזון את בת אשתו, ושטרי חליצה ומיאוני' פי' דשמא תנשא או תארס מיד לאחר, ושטרי בירורין כלומר שטרי הטענות כדי שלא יוכלו לכפור טענותיהן, וגזרות בית דין פי' שגזרו לנדות או להלקות. ואגרות של רשות פרש"י צווי שלטנות, וי"מ אגרות של שאלת שלום וכן בירושלמי, וי"מ אגרות שנותן ראש גולה רשות למומחה לדון, ושטרי פסיקת' כלומ' שכותבין שטר ממה שפוסק לתת אבי החתן או אבי הכלה עם בנו או עם בתו. ואין כותבי' שטרי חוב ואם אינו מאמינו המלוה בלא שטר (והמלוה) [והלוה] צריך למעות לצורך המועד כותבין, ואפילו מאמינו אם אין לסופר לאכול כותבין כדי לתת שכר פעולה לסופר. ואינו כותב תפלין לעצמו דחול המועד אינו זמן תפלין, אבל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו, אפילו אם יש לו מה יאכל ואפילו בהרוחה כותב ומוכר כלומר שיהיה לו יותר בריוח לקנות יין ובשר לצורך המועד כך פשוט במועד קטן. וכן פירו' בה"ג דמיירי שאין לו מה יאכל, וי"מ דאפילו יש לו מוכר כדי פרנסתו, ובלבד שלא יעשה חבילה כדי למכור בחול אח' המועד. ויש אוסרין לכתוב אגרות שלום אלא אם כן ישנה בכתיבה. ואם שמע דבר חדוש ורוצה לכתבו כדי שלא ישכח מותר או להעתיקו אם לא ימצא להעתיק אח' המועד דאין לך דבר האבד גדול מזה, וכן כתב ר' פרץ זולתי שהיה הוא מחמיר על עצמו והיה כותבו בשנוי. מצאתי בגליון שמתי' ר"ת לכתוב בחול המועד בכתיבת (משקי') [משק"י] שהיא כתיבה דקה בלא שנוי, שהכתיבה עצמה שנוי שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה כדאמרינן בתיקון סופרי' וכתבתם כתיבה תמה בעי' דהיינו גסה עכ"ל. כתוב בתוספתא דמשקין כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב יציאותיו. טווה הוא צצית לטלתו ומתקנו בחול המועד, דכיון דציצית נוהג בחול המועד מותר לעשותו בחול המועד ולטוותו כדרכו בלא שום שנוי כך פשוט במועד קטן. לגדול פתילות בחול המועד נראה שמותר דמעשה הדיוט הוא, כך כתב הרי"ט.
<h2>דף יט.</h2>
להניח תפלין בחול המועד נחלקו בו הפוסקים, יש מי שכתב דאין להניחן כלל ביום טוב וכן נר' סבר' הרמב"ם. וקצת בעלי התוספו' שמניחין אותן, ומהם כתבו שאין מניחין אותן וכן כתב הרשב"א. ויש שמניחין אותן ואין מברכין עליהן מאחר שנחלקו בו הגדולי' וכן כתב ר' פרץ, ויש שמברכין עליהן ויש שאין מניחין אותם כלל.
